<h1>ספר השולחן הלכ' סעודה שער שישי</h1>
<h2>דף כ:</h2>
נשים ועבדים חייבין בזימון, כמו שהן חייבין בברכת המזון. וספק הוא אם מדאורייתא אם מדברי סופרים. וקטנים חייבין מדברי סופרים כדי לחנכן במצוות. נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם, אבל הם מזמנין לעצמן. ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מפני הפריצות, אלא נשים בעצמן ועבדים בעצמן, וקטנים בעצמן, ובלבד שלא יזמינו בשם.
<h2>דף מה.</h2>
שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן, שנאמר גדלו ליי' אתי ונרוממה שמו יחדיו. וגדלו שנים, אתי הרי שלשה. סדר הזמון כך הוא, גדול שבהם אומר נברך שאכלנו משלו, המסובין עונין אחריו ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, וחוזר המברך ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו וגו' בא"י אמ"ה הזן את העולם כולו וגו': (מה:) הנכנס אצל אחרים ומצאן מברכים, אם מצא המברך אומר ברוך שאכלנו משלו, הוא עונה אחריו ברוך הוא ומבורך, ואם מצא המסובין עונין ברוך שאכלנו משלו, הוא עונה אחריהן אמן: מאיזו שעה יתחייבו בזימון שלא יהיו רשאין ליחלק ולברך כל אחד ואחד לעצמו, משעה שישבו לאכול ביחד, אע"פ שכל אחד אוכל משלו, ואע"פ שלא התחילו בסעודה, כיון שנזקקו לאכילת זימון אין רשאין ליחלק. וכן דעת רבינו האיי גאון ז"ל, אלא שבירושלמי אמרו שלא נתחייבו בזימון עד שיאכלו כזית, ומשעה שאכלו כזית יחד, אע"פ שהחזירו פניהם זה לכאן וזה לכאן וגמרו סעודתן כל אחד לעצמו, אף על פי כן חייבין בזימון. אבל עד שלא התחילו לאכול, לא נתחייבו בזימון.
אין מזמנין עם מי שאכל דברים אסורים, כגון תרומה ומעשר, וכגון שאכל טבל, אפילו אכל טבל דרבנן כמו עציץ שאינו נקוב, אין מזמנין עליו, לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה. כתב הרב רבי אברהם בן דוד ז"ל ממה שאמרו שאפילו בטבל דרבנן אין מזמנין, אנו למדין שאלו שאין מפרישין חלת האור מעיסתן, אע"פ שאינה אלא מדרבנן אין זימון ביניהם. והטעם שאין מזמנין עם מי שאכל דברים האסורים, מפי שאין חביריו רשאין להתחבר עמו בחבורה. ובני חבורה שכולן אכלו מדברים האסורים כגון אלו, אין להם קבע, שאין קבע וחיבור לדברים האסורים. במה דברים אמורים שאין להם לזמן בדברים האסורים, בברכת הזימון, אבל האוכל מהם אע"פ שאינו רשאי, חייב לברך עליו המוציא ושלש ברכות, שלא אמרו אלא שאין מזמנין עליהם מן הטעם שאמרנו. וזה שלא כדברי הרב רבי משה בן מימון שכתב שהוא הדין שאין מברכין עליהם. וגם הרב ר' אברהם בן דוד תפסו על זה בהשגותיו: היה אחד מהם מודר הנאה מן השנים, הרי אלו מצטרפין, אע"פ שהאחד אינו יכול לאכול משלהן, מאחר שהן יכולין לאכול משלו הרי אלו מצטרפין. היו כלן מודרי הנאה זה מזה, אחר שאין אחד מהם יכול לאכול משל חבירו, אין מצטרפין, שאין חבור וחבורה ביניהם. וכן כתוב בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל.
<h2>דף מה:</h2>
שלשה שאכלו כאחת, ויצא אחד מהם לשוק, קוראין לו ומזמנין עליו, ואע"פ שהוא רחוק מהם, ובלבד שיהיה במקום שיכול לשמוע כשיאמר המברך נברך שאכלנו משלו, והוא יענה ברוך שאכלנו משלו. וכתב רבי האיי גאון ז"ל שצריך שיהיה פתחו של בית פתוח לשוק, והוא יושב כנגדו, וקוראין לו ושומע קולן ומזמנין עליו. ואחר כך צריך לחזור ולברך היחיד לעצמו, אע"פ שידי זימון יצא, ידי ברכה לא יצא, מאחר שלא שמעה. בד"א שמזמנין על זה שיצא, בשלשה, שאין מזכירין שם שמים, אבל עשרה, שמזכירין שם שמים ואומרין נברך לאלהינו, אין מברכין עליו עד שיבא וישב עמהם.
שנים שאכלו כאחד מצוה ליחלק, שלא יצא האחד בברכת חבירו, אלא כל אחד ואחד מברך לעצמו, בד"א בששניהם סופרים ויודעים לברך, אבל אחד סופר ואחד בור, סופר מברך ובור יוצא, וכן פסק הרב אלפאסי ז"ל. ויש מן המפרשים ז"ל שאמרו, שלא אמרו צריכין ליחלק אלא למצוה מן המובחר, אבל חובה אין כאן. ואילו רצה אחד לצאת בברכת חבירו, יוצא ואפילו לכתחילה, וכדרבי יוחנן דאמר שנים שאכלו כאחד, אחד מהם יוצא בברכת חבירו.
שלשה שאכלו כאחד, אחד מפסיק לשנים, שאם גמרו השנים סעודתן ורוצין לזמן, האחד מפסיק להם על כרחו ועונה עמהם. ואפילו לא רצה להפסיק אכילתו, הם מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם. אבל השנים אין מפסיקין לאחד מסעודתן על כרחם, אלא צריך היחיד להתעכב שם עד שירצו הם לזמן ואינו יכול לברך לעצמו שכבר נתחייב בזימון. כן פירשו מקצת מן המפרשים. אבל רש"י ז"ל פירש אחד מפסיק לשנים, דרך ארץ הוא שיהא היחיד מפסיק סעודתו עד שיזמנו, ואחר כך חוזר לסעודתו. ואין דרך ארץ שיהיו השנים מפסיקין בעבור האחד. ולדבריו ז"ל גם היחיד אם לא רצה להפסיק מסעודתו, אין השנים מזמנין עליו בעל כרחו. וגם רבינו האיי גאון ז"ל כתב אם בקש אחד מהם לצאת, אין השנים מפסיקין סעודתן ומזמנין עליו, אלא הוא מברך לעצמו שלא בזימון ויוצא והם גומרין סעודתן. הפסק זה שמפסיק היחיד לשנים, הוא שמפסיק מסעודתו עד נברך שהיא ברכת הזימון, ואחר כך אם רצה לגמור סעודתו גומר, ומברך אחר כך ברכת המזון לעצמו, כן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל. אבל רבינו יצחק ז"ל ורבינו האיי גאון ז"ל כתבו, שאם רצה היחיד לגמור סעודתו צריך ליטול ידיו ולברך המוציא, וכן צריך להמתין עד שיברכו ברכת המזון על מה שאכל כבר, שמאחר שהפסיק כבר, חל עליו חיוב ברכה לשעבר וצריך לברך המוציא להבא, וכן דעת הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל.
<h2>דף מז.</h2>
שנים שאכלו ובא אחד לאכול עמהם כזית ולהצטרף עמהם לזימון, הרי זה מצטרף עמהם. במה דברים אמורים בזמן שיכולין השנים עדין לאכול, שלא אמרו הבו ונבריך ולא נטלו ידיהם לברך, אבל אם סלקו השנים דעתם מלאכול, כגון שנטלו ידיהם לברכה או שאמרו הבו ונבריך, שוב אינו מצטרף, שהרי זה כאילו בירכו והלכו להם.
<h2>דף מח.</h2>
קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, וכתב הרב אלפאסי ז"ל בשם המפרשים ז"ל והוא שנכנס בכלל שלש עשרה, ואע"פ שאינו פורח סימני גדלות. אבל קטן שלא הגיע לכלל שלש עשרה, אע"ג דפרח אין מזמנין עליו. והוא ז"ל כתב דכיון דקרו ליה קטן, אפילו בן עשר ובן תשע שהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו, והכי חזינא לגאון ז"ל. ובעלי התוספות ז"ל כתבו שאין מזמנין עליו עד שיהא נכנס לשלש עשרה ופרחו סימניו. ומה שאמרו בגמרא ויודע למי מברכין, רוצה לומר שהוא יודע את בוראו ידיעה שלימה כידיעת הגדולים, ויודע ששכינתו בשמים.
שנים שאכלו דגן ואחד אכל ירק, אין מצטרפין לזימון, עד שיאכלו כל השלשה דגן, וכן מפורש בירושלמי. שבעה שאכלו דגן ושלשה ירק, הרי אלו מצטרפין עמהם לומר נברך לאלהינו, ואפילו לא אכלו עמהם אלא בציר או ששתו כוס אחד, הרי אלו מצטרפין עמהם לומר נברך לאלהינו, ואין צריך לומר אם השמנה או התשעה אכלו דגן. ואין השלשה רשאין לברך לעצמן, מפני שאלו שאכלו דגן עיקר. עברו ובירכו, אעפ"כ מזמנין עליהם ואומרים נברך לאלהנו. ודוקא שאכלו השבעה דגן, אבל ששה שאכלו דגן והארבעה ירק אין מצטרפין, שרוב הניכר לעינים אנו צריכין שיאכלו דגן. במה דברים אמורים להצטרף לעשרה, שאז די לו באכילת ירק או בשתיית כוס אחד, אבל להוציא את הרבים ידי חובתן צריך לאכול כזית דגן. אכל כזית דגן, אע"פ שאלו האחרים אכלו הרבה ושבעו שהם חייבין מן התורה, הרי זה מוציאן מאחר שהוא מחוייב בברכה מדרבנן מיהא, וקורא אני עליו כל המחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן.
<h2>דף נ.</h2>
כיצד מזמנין, בשלשה אומר נברך שאכלנו משלו וגו'. וכן בארבעה, וכן בחמשה עד עשרה, בעשרה אומרים נברך לאלהנו וכן במאה, וכן ברבוא. שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, או אפילו בשתי בתים, בזמן שרואין אלו את אלו, הרי אלו מצטרפין לזימון. ואם לאו, אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן. ואם יש שמש אחד ביניהם שהוא הולך ומשמש מחבורה לחבורה, מצטרפים לזימון אחד, אף על פי שאין מקצת אלו רואין את אלו, והוא שישמעו שתיהם דברי המברך בבירור. ודעת הראב"ד ז"ל שאפילו רואין אלו את אלו אין מצטרפין אלא כשנכנסו משעה ראשונה לכך, ואז הוא חשוב כאילו הסבו יחד. כן מפורש בירושלמי. ואין זה דעת הגאונים ז"ל אלא בכל ענין מצטרפין ואע"פ שלא נכנסו משעה ראשונה לכך. ואע"פ שאמרו שהפת צריכה הסבה, לא אמרו אלא לברכת המוציא בלבד, אבל לא לברכת הזימון.
שלשה שאכלו כאחת ובירך כל אחד ואחד לעצמו ביחיד או השנים, מיד נאבד מהם תורת זימון ואין חוזרין ומזמנין, לפי שאין זימון למפרע, שלא נתקן זימון לאומרו אלא לפני ברכת המזון, ולא לאחר מכן. במה דברים אמורים, בשבירכו השלשה או השנים, אבל אם עבר אחד מהם ובירך לעצמו, עדיין לא פרחה תורת זימון מן השנים ומזמנין על השלישי, אלא שזה השלישי שכבר בירך הפסיד תורת זימון, לפי שאין זימון למפרע כמו שביארנו.
שלשה שאכלו כאחת אין רשאין ליחלק. וכן ארבעה וכן חמשה. שאילו יזמינו השלשה לעצמן, השנים לא יוכלו לומר נברך, והרי נתחייבו בו. אבל ששה נחלקין לשתי כתות, וכן עד עשרה, וכשהם עשרה אינם נחלקים, שכבר נתחייבו לומר נברך לאלהינו שאכלנו משלו. וכן עד עשרים אין נחלקין, אבל עשרים נחלקין לשתי כתות של עשרה עשרה. עשרה ואחד עשרה אפילו עשר רבוא אומרין נברך לאלהינו שאכלנו משלו וגו'. והמסובין גם כן עונין ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו הגדול חיינו.
שלשה שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם, שנתחייבו בזימון במקום שאכלו שם, ונצטרפו לצאת אלו השלשה כל אחד מחבורתו, ולא זימנו עליהם בצאתם, ובאו להצטרף זה בזה ולזמן, אע"פ שלא הסבו ביחד, אעפ"כ אחר שנתחייבו בזימון במקום אחד שאכלו שם, ושנתוועדו לזמן יחד, אינן רשאין ליחלק. זהו דעת הרב ר' אברהם בן דוד ז"ל. אבל רבי האיי גאון ז"ל פירש אינן רשאין ליחלק מחבורתם הראשונה, כדי שלא יבטלו תורת זימון מחבורתם, שהרי לא נשארו שם כי אם שנים, ואע"פ שהם יזמנו לעצמן בכאן, אינן רשאין לבטל זימון מחבורתם, וצריכין לחזור כל אחד לחבורתו. במה דברים אמורים, בזמן שלא נשארו מחבורתם כי אם שנים שנים, אבל אם נשארו שלשה שלשה הרי אלו רשאין ליחלק מהם ולזמן לעצמן. לא נשארו שם כי אם שנים, ומהרו אלו השלשה שבאו מהשלש חבורות וזימנו לעצמן, פרח זימון מן החבורות הראשונות. ואע"פ שאמרו שאם עבר אחד מן השלשה ובירך לעצמו עדיין לא פרח זימון מן השנים, הטעם לפי שלא יצא זה השלישי ידי זימון, אבל בכאן שיצא ידי זימון כבר פרח זימון מן השנים.
